דרך הריפוי
למד ללמוד.
הבן את רגשותיך,
הבן את מחשבותיך,
הבן את מעשיך,
הבן את מילותיך...
הספר הזה נועד למי שמחפש. למי שמחפש את עצמו ואת דרכו במטרה להשיג שמחת חיים, אושר ונוחות, מי שחי בחיפוש אחר כוח ובריאות, צמיחה רוחנית ונחת.
ישנן דרכים רבות, אך היעד הסופי הוא אחד.
עברתי בדרכים רבות בחיפוש אחר תשובות לשאלותיי. עסקתי בדברים רבים, אך לא מצאתי את התשובה. ואז שאלתי את עצמי – היכן, באיזה תחום ידע אקבל את מה ששאפתי אליו. איש לא יכול היה לתת לי תשובה לשאלה הזאת. ולכן חיפשתי את עצמי שנים רבות במאגיה ובהילינג, בקונג-פו, אסטרולוגיה ופילוסופיה. כעת אני יודע את התשובה: הכוח נמצא במודעות, האושר – ביכולת להיות עצמך, שלוות הנפש והשכל – בכנות המחשבות, הרגשות והמעשים כלפי עצמך. הדרך, שאותה הייתי מכנה דרך ההתלמדות המודעת, ההבנה, דרך החיפוש הרוחני והבנת העצמי. ויעדו הסופי הוא האהבה, מצב מיוחד של טבעיות ופתיחות כלפי העולם.
כעת אני יודע שהיכולת לחיות והיכולת לרפא אנשים או למלא כל תפקיד אחר שהוא הן שני דברים שונים לחלוטין. אפשר להיות מומחה מצויין, אך בן אדם אומלל עמוקות. לכן בספר הזה ברצוני לחלוק דרך לרפא את עצמך, את חולשותיך ופחדיך, עלבונותיך ובדידותך, רגשי אשמה ותלות. כיצד להיפטר מאשליות, להבין ולקבל את הזולת וללמוד לאהוב. מכאן שם הספר, ספר העוסק בדרך הריפוי של מוחך הקודח, נפשך הפצועה וגופך החולני, בשבירת שיגרת ההתעסקות האובססיבית בבעיות, חולשות ומחלות, אי-יכולת להתמודד עם קשיי ונסיבות החיים, ובעלייה על דרך שכלול והבנת הרוח האנושית.
למה דווקא ריפוי עצמי, ולא ריפוי אחרים? אני משוכנע שייסורי האדם נובעים מבעיותיו הפנימיות (בין אם הוא מודע להן ובין אם לאו), ואדם ההולך בדרך הידע יכול לפתור את בעיותיו רק בכוחות עצמו. הדרך הזאת מייגעת וארוכה. פתרון הבעיה והמהפך מתרחשים באופן פתאומי ומרהיב.
איני מתיימר להחזיק באמת המוחלטת, ולכן אני רק רוצה לחלוק את הניסיון שרכשתי בהולכי בדרך הבנת הרוח. ייתכן ומישהו יראה את עצמו בבעיות שלי או של המטופלים שלי, ואולי זה ייתן לו כוח להשגת מטרותיו.
פרק 1
החיפוש אחר הכוח
האוטובוס על נוסעיו המנומנמים הזדחל על מהמורות הסימטאות המאובקות, החפות מאספלט, של הכפר הקזחי אוזון-אגץ'. שום דבר לא הפר את שלוות הנוסעים, למעט מריבה בין שני גברים במושב הקדמי. ליתר דיוק, קילל רק אחד מהם, שהפגין את מורת רוחו מהמוצא של שכנו ופלט בתוך כדי כך אדי אלכוהול חריפים יחד עם עלבונות כלפי הסיני. "יצורים שכמותכם, מילאתם את כל קזחסטן, זחלתם מהעולם השלישי ולא נותנים לנו הקזחים לנשום בשקט..."
הסיני היה מבוגר מאוד, ולכן ניסה להתחמק בבדיחה בחיוך של אחד בוגר וחכם יותר, באומרו ששתי התרבויות, כמו שני עצים שהתמזגו זה בזה, נותנות פרי טעים ואיכותי יותר, ושכשם שתרבות אחת מרוממת את השנייה, כך השנייה מטפחת את האחת. אך הקזחי השיכור מיאן להירגע, בניסיון להוציא על שכנו את כל הכעס שמילא אותו יש מאין, והתלהם יותר ויותר. פניו הרגועים של הסיני קרנו בכוח מסתורי, ביטחון עצמי ושלוות נפש, ולא תאמו את גילו כלל וכלל. הוא נראה בן למעלה משבעים, אך עיניו ויציבתו הסגירו שפע מרץ ושובבות נערית. מצב מיוחד זה של נינוחות ושלווה ניכר בקשיש בבירור והיה עבור השיכור כמו בד אדום לשור, כמזמן אתגר לחולשה האנושית ולרוח השבורה והמושפלת. ספק אם הקזחי השתוי הבין את כל זה, אך כל הווייתו לא יכלה לסבול את האושר ששרה על הזקן. הניגוד עם הידרדרותו וריקניותו של השיכור היה חריף מדי, אז הוא התחיל להשתמש באגרופיו. הזקן לא השיב על המהלומות, אלא נאנח: "אין לסיני מסכן מקום על האדמה הזאת" ויצא מהאוטובוס.
האוטובוס המשיך להיטלטל על התלוליות האינסופיות, המכוסות שיחי בוקיצה נמוכים, וכל הנוסעים דנו במה שראו, העבירו ביקורת על השיכור אך חששו לומר את הדברים בפניו. "גיבור היום", לעומת זאת, מילא פיו מים במפתיע וישב מכווץ, מבלי להגיב להערות שנאמרו כלפיו. זה עורר פליאה. שתיקתו והיעדר ארשת הרברבנות לא נראו רגילים עבורו. ודאי סובל מייסורי מצפון, חשבנו ועזבנו אותו לנפשו. אט-אט הכול שוב שקעו בתרדמה, מטושטשים מהשמש היוקדת והמייגעת.
הבטתי מאחור בגבו המכווץ של השיכור הישן ושנאתי את עצמי. למה אני, שור חזק בן עשרים, פז"מניק בצבא הסובייטי, השולט באיגרוף ובקרטה, לא הגנתי על הזקן, אלא רק צפיתי במתרחש? האם זה פחד? חולשה? חוסר ביטחון עצמי? באיזו קלילות פירקתי את התוקפן בעיני רוחי, איזה גיבור הייתי בדמיוני. ובמציאות מה? וכך היה כל זמן שאני זוכר את עצמי. דבר אחד במחשבות ומשהו אחר לגמרי למעשה. מה לעשות, את הנעשה אין להשיב, ניחמתי את עצמי כהרגלי. ובכל זאת, למה אני כזה סמרטוט? מאין זה בא? איך להיאבק בזה?
בצבא, המאמן שלי לקרטה שוטוקאן סיפר לי הרבה על הסיבות למותו של ברוס לי, על האומנים הכול-יכולים המסתוריים של האסכולות הפנימיות של הקונג-פו, שבידיהם סודות הכוח שמאפשרים להם להרוג במבטם ממרחק. מאז שנתי נדדה, עד כדי כך רציתי להיות כמוהם. דמיינתי את עצמי כל-יכול ועשוי ללא חת. מאוד רציתי לזכות לכוח סודי ושלטון. (הרבה לאחר מכן הבנתי שהפחדים והחולשות שלי היו כה גדולים שאפילו בחלומותיי פחדתי להפגין את כוחי בגלוי וכמהתי לכוחות סודיים, ובעיקר נסתרים מעיני אחרים).
צעקה מקפיאת דם של אישה קטעה את חלומותיי. פקחתי עיניים וראיתי פנים מעוותים מפחד של אישה, שבבואה לצאת ראתה את ה"גיבור" הישן שלנו. הפעם התגברתי על הפחד וזינקתי להגנתה. עדיף מאוחר מאשר אף פעם, חשבתי, אבל מה שראיתי היה מעבר להבנתי. "הגיבור" היה מת. עיניו קפאו בהבעה של אימה בל-תתואר, דם זלג מפיו, כל גופו התכווץ מעוויתות. מה שהרגשתי לא היה הגיוני בעליל – צהלתי. זו הייתה התרוממות רוחנית מעבר לכל דמיון. ולא משום שהחלאה מת. זו בכלל לא הייתה הסיבה. הסיבה הייתה בי – מצאתי! מצאתי מה שחיפשתי, מה ששאפתי אליו ושחלמתי עליו – זו הייתה האסכולה הפנימית של הקונג-פו, הרגשתי בזה בוודאות! כבר לא עניין אותי לא השיכור המובס, לא אנקות התדהמה של הקהל הסובב, לא דעתם של האחרים. מאותו רגע חיי התמלאו במשמעות. רציתי רק דבר אחד: למצוא את הסיני ולהיות לתלמידו בכל מחיר.
במשך שלושה חודשים הייתי באובססיה, וכפי שזה קורה תמיד, זה התרחש כשכבר איבדתי תקווה. נפגשנו. נראיתי מאוד מבולבל ונבוך, גמגמתי שטויות, אבל עשיתי משהו שעשיתי רק פעמים ספורות בחיי: התגברתי על הפחד, ניגשתי אליו וביקשתי להיות תלמידו. רצוני היה כל-כך חזק שהוא גבר על פחדי. שמעתי כל-כך הרבה על הקושי להתקבל כתלמיד אצל אומן אמיתי, שלא דמיינתי אפילו איך זה יכול לקרות. ידעתי רק דבר אחד: שאני רוצה. רוצה בכל מחיר, ותו לו. הכול קרה באופן פרוזאי מאוד. הסיני הביט בי במבט ערמומי והשיב שלמה לא, השמש מאירה בכל החלונות, ועל כל אחד מאיתנו מוטל לפתוח את התריסים או להגיף אותם. מאותו רגע התחילו לימודיי. הדבר הראשון שלמדתי היה שמטרה בחיים (אם, כמובן, היא אמיתית) תמיד תגבר על כל מיני נסיבות, חולשות ותסביכים. אין "לא יכול", יש רק "לא רוצה".
פרק 2
האכזבה
לא היה גבול לשמחתי. לא אספר כיצד חציתי את הגבול תמורת כוס אחת של אבקני מריחואנה (רוב החברים של מורי נשארו בסין), ולא הייתה דרך אחרת להשיג כסף, וגם שאסור היה אז לעבור את הגבול. כל זה ידרוש עוד ספר נוסף, מה גם שזה לא חשוב. העיקר הוא הרצון, הרצון שגובר על כל דבר אחר בעולם. אבל את כל זה הבנתי רק הרבה יותר מאוחר. ובינתיים עבדתי מהבוקר עד הערב בחוות האבטיחים של מורי ולא הבנתי כלל מה לזה ולאסכולות הפנימיות של הקונג-פו.
זה נמשך זמן רב. הפכתי לעובד בית רגיל, וחשתי יותר ויותר ממורמר. לא העזתי להגיד על כך, אבל גם לא יכולתי לחיות כך יותר. אכזבה. לראשונה בחיי אכזבה עזה מוטטה אותי, תרתי משמע. האם מורי בכלל יודע משהו? מה אני יודע עליו, מלבד העובדה שבית סיפרו נקרא פן-צ'י – דמויי כנפיים. לא ראיתי אותו מבצע ניסים מיוחדים, ולמילים שהוא אמר לי לא התייחסתי ברצינות, וגם לא הבנתי על מה הוא מדבר. מה זאת אומרת, "תן לפרחים ללמדך כוח מהו – הפרחים כה חזקים, שמדיפים ניחוח לכולם, מבלי לדרוש דבר בתמורה"? מה הקשר בין גבעול דשא לאו-שו, ומה המכה או החסימה שבעזרתה פורץ הגבעול את עובי האספלט? המורה שוב ושוב דרש שאענה למה אני רוצה ללמוד קונג-פו, ועל כך עניתי בכנות שאני רוצה ללמוד להרביץ יותר טוב מכולם. תמיד חישבתי בראשי את מי בכיתה, בקבוצה, בפלוגה, אוכל לנצח ואת מי לא (אף שבמציאות מעולם לא עשיתי זאת). המורה רק צחק על כך.
אכזבתי גדלה, הטינה והמרמור מלאו אותי וסבלנותי התקרבה לקצה. פחדתי לומר את האמת על רגשותיי, מכיוון שזה לא היה מקובל במשפחתי, ולכן התחלתי לשאול את מורי הרבה שאלות מרומזות. התשובות היו מעניינות למדי, אך הן לא שיקפו את המהות.
התברר שבשנות הארבעים, בתקופת הגזירות של סטאלין, חברו ותלמידו של "מנהיג כל הזמנים והלאומים" - "אבי העם הסיני כולו" - מאו דזה-דונג, ניהל פוליטיקת דיכוי דומה בסין. נזירים ואומנים שהלכו בדרך הדאו לא השתלבו במדיניותו ולכן היו מושא לרדיפות ולהכחדה. חלקם עברו לטייוואן, חלקם ביקשו מקלט פוליטי בברית המועצות. כך הגיעו לאדמות דרום קזחסטן כמה משפחות סיניות. הן ניהלו חיים צנועים ושקטים, והתגוררו לצד גרמנים שהוגלו לפני המלחמה ואסירים, מה שיצר כפרים מיוחדים במינם, בהם מעטים העזו לצאת לרחוב אחרי שש בערב.
הזמן עבר, הילדים גדלו, אך הזקנים המשיכו לשמור על מסורות קדם – ללמד את הילדים לא במשפחתם, אלא במשפחותיהם של אומנים אחרים, כדי לא להגביל את הלימוד אלא להרחיב אותו, לעשות את מעגל שיתוף הפעולה רחב יותר ויותר, לקרב באופן זה בין האומנים ולפתח את קשרי המשפחה.
לכן המורה קיבל אותי אליו. הוא חיפש תלמיד מחוץ למשפחתו ואני חיפשתי מורה. אבל מה למדתי? לנקות אחרי עזים, לעבוד בחוות אבטיחים? זה לא נראה לי הגיוני. ולא העזתי לעשות שום דבר חוץ מלהיכנס לדיכאון האופייני לי. כמה חבר'ה מקירגיזיה שבאו אל המורה בחיפוש אחר הרפתקאות כבר מזמן התייאשו וחזרו לביתם מבלי שהבינו שום דבר. קשה לי לומר מה עצר בעדי. קרוב לוודאי, אי-היכולת לקבל את ההחלטה לעזוב באופן עצמאי, והרצון הלא-מודע להיות חזק היה גדול מהמבוי הסתום שבמחשבותיי.
אבל אי אפשר היה לחיות כך יותר, ולראשונה בחיי שאלתי את המורה ישירות איזה מין ניסוי הוא עורך עליי. כבר לא היה לי משנה אם הוא יגרש אותי או לא, לא היה לי מה להפסיד. תקוותי נכזבו, אמונה האובססיבית במורי נעלמה, כפי שחשבתי, לתמיד. רק היה חבל על הזמן שבזבזתי ועל טיפשותי שלי. חלמתי, רציתי לשחק אותה סופרמן – ובבקשה. דע את מקומך. הייתי מוכן להרוג את המורה על התבוסה שלי. אך על מי היה לי לכעוס? ריצ'רד באך צדק – זה הכול אשליות, חביבי. מעטים הדברים שיכולים להפתיע אותי אחרי מה שקרה לאחר מכן. לאחר שהאזין לייללות ולתלונות שלי, המורה שאל בפשטות וברוגע, למה לא שאלתי את שאלותיי כשהן הופיעו לראשונה. למה היה צריך להסתובב עם שאלות בראש ועלבון ותוקפנות בלב במשך חצי שנה? למה לא לשאול, כשהשאלה צצה? באמת... כך גיליתי את האמת השנייה – לא לשמור בלב טינה ומרמור, הכול בתודעה צריך להיות מאורגן ומסומן כהלכה.
אבל הוא ראה את כל זה! צפה ושתק! בכך חוכמתו של המורה. סבלנות. סבלנות וחמלה. לראות את השטויות שעושים תלמידיך ולשתוק. לחכות עד שהשאלה תבשיל בראשם, עד שיתחיל החיפוש אחר תשובה, אפילו שאלף פעמים מתחשק לעצור אותם ולצעוק "מה אתם עושים? תפסיקו מיד!". אבל רק דרך טעויות והבנתן ניתן לרכוש ניסיון חיים שלא יסולא בפז. וכל אהבתו של המורה כלפי התלמיד מתבטאת בכך, שהוא עוזר לו להבין את ניסיון החיים שלו. למרבה הצער, לוקח זמן עד שמבינים את זה.
פרק 3
הרס האישיות
מאז אותו לקח כואב על ריקנות הלב והשכל התחילו האימונים המאומצים שלי. עברתי חניכה והייתי לתלמיד של האסכולה.
על הפלאים שחולל מורי אפשר לכתוב ספרים רבים, אבל חוששני שמעטים יאמינו לי והרוב יחשבו אותי למשוגע. אט-אט נגלתה לפניי המהות הפילוסופית של האסכולה הפנימית: אויבי הנורא ביותר הוא אני עצמי, על רגשותיי המדוכאים והמחשבות המתחכמות, ולהיאבק בהם הרבה יותר קשה מלנופף בידיים וברגליים. כעת הבנתי מדוע קודם, כשלמדתי טכניקות רבות של קרטה ואגרוף, נותרתי כל-כך חלש. בשום אימון ובשום ספר לא למדתי על חיזוק כחה של הרוח ועל עבודה על המצב הנפשי הפנימי שלי. זהו סודו של הניצחון- החזק ברוחו מנצח.
כל התקופה הבאה של חיי ואימוניי הזכירה לי סופה הרסנית. זו הייתה התמוטטות כללית של אשליות, תסביכים וצביעות. הייתה לי תחושה כאילו עשרים פלוס השנים שבטרם לפגישתי עם המורה חייתי בעיניים קשורות, וכעת פקחתי אותן. הכול התהפך בתודעתי. מה שחשבתי לאהבה לא היה אלא ניסיון בריחה מבדידות. ההתרברבות באינטלקט המפותח שלי הייתה רק פיצוי עלוב, הצדקה למצפוני על חולשת רוחי, והצייתנות והקשב שתמיד זיכו אותי במאיות בבית הספר היו בסך הכול אי-יכולת לחשוב ולקבל החלטות באופן עצמאי.
פרק 4
איש אינו רעך,
איש אינו אויבך,
כולם לך מורים דגולים.
האויב הראשון
כך הסתמן עבורי היריב הגדול הראשון – חוסר היכולת, הפחד לקבל אחריות על החלטותיי. יותר מכול דבר בעולם לא רציתי לחשוב על כך, להרגיש בכך. אך מורי החזיר אותי שוב ושוב אל מצבי בעזרת המדיטציות והאימונים שלו. הדבר הקל ביותר שיכולתי לעשות במצב זה היה להפנות את תוקפנותי כלפי המורה. כן, על שיקוף המהות האמיתית של תלמידך תקבל תוקפנות במקום הכרת תודה. מתברר שזהו מאפיין של מורים לצמיחה רוחנית – ספיגת מכות גלויות, או, גרוע מכך, נסתרות, מתלמידים חסרי מודעות. רק הרבה מאוחר יותר, כשאדם צועד בדרך הלימוד באופן מודע, הוא סופג בתאווה כל דבר שמשקף כמראה את תכונותיו ומצבו הנפשי. המורה מהווה עבור התלמיד מראה מסוג זה. רק כך ניתן להכיר באויבים התת-הכרתיים השוכנים בתוך תוכך. אפשר להיאבק בהם רק באופן מודע. היכולת להכיר במצבך התת-הכרתי ולהמירו לתעצומות נפש היא-היא המטרה הראשית של הצמיחה הרוחנית. ואין זה משנה במה עוסקים לשם כך – בקראטה, בכשפים או בניגון על פסנתר כנף.
מכיוון שהמורה לא התייחס לתוקפנות שלי והתגונן במיומנות, התחלתי לחפש הצדקה לחוסר היכולת שלי ומצאתי אותה – אני כזה משום שאימא דיכאה אותי בילדות. מאיפה יכולה לצוץ תושיה, אם על כל פעולה שלא בפקודתה של אימא היא ניסתה לגרום לי רגשי אשם, בין אם זה היה ניסיון לקנות לחם בכוחות עצמי או לחזור לבד הביתה מהגן. כמובן שהלחם שקניתי היה מהסוג הלא-נכון, ולצאת מהגן בכלל לא הייתה לי זכות. לכן לא היה לי שום ניסיון בקבלת החלטות באופן עצמאי. כן, כך זה היה. לאחר שקראתי לא מעט ספרי פסיכולוגיה והגעתי לאותה מסקנה השתכנעתי בכך שההסבר נכון. כן, כך הדבר, אך זה לא הקל עליי. מתן הסבר לחסרונותיי רק הקל על מצפוני, אך לא שינה את מצב הדברים. אז צצה השאלה השנייה: איך להיאבק בחולשותיי, אם הצדקתן לא עוזרת?
מה לא עשיתי? נקטתי בפעולות מטורפות רק מתוך עיקרון, כדי לבטא את עצמאותי, וגם להפך, לא עשיתי דברים שהייתי אמור לעשות. אך החשש משגיאה לא עזב אותי. מיד הרגשתי עצמי אשם בתבוסה, עוד לפני שעשיתי את הצעד הראשון. איך להימנע מטעויות, הרי הן רק יגבירו את תסביך הנחיתות העצום בלאו הכי? כמה שלא רציתי להרגיש חלש וחסר אונים. עכשיו אני מבין כמה חלש הייתי באמת, אבל אז היה נדמה לי שנותר ללמוד עוד כמה תרגילים או סודות לשליטה באנרגיה, וכל בעיותיי תיפתרנה.
משום-מה איבדתי עניין בתרגילים הגופניים. הרגשתי שהתשובה לקושיותיי נמצאת ברמת קיום אחרת. היה נדמה לי שהפתרון הוא לבקש את המורה שילמד אותי לשלוט באנשים אחרים ממרחק. העיקר לשכנע אותו.
ניגשתי לעניין בקלות ופשטות, מבלי לשער כמה כבדות משקל תהיינה ההשלכות. כנהוג במסורת, כרעתי ברך מול המורה, קדתי קידה ואמרתי, בניסיון לשאת את מבטו, "אני רוצה להמשיך הלאה וללמוד את סודות השליטה באנרגיה".
השתיקה הטקסית הייתה ארוכה. לבסוף המורה אמר: "אני שמח שאתה רוצה להתעמק עוד בעצמך ומכבד את החלטתך. לא אני הכרחתי אותך ללמוד, לא אני הבאתי אותך אליי. ואף שאני חושב שעוד לא הגיע זמנך לרכוש את הידע הזה, זכות הבחירה היא שלך. אבל לפני שתאשר את החטתך ברצוני להזהיר אותך שמרגע זה הבעיות שלך יעמיקו פי מאה ומידת האחריות למעשיך תגדל פי אלף".
לא הבנתי כל-כך מה הקשר בין כישוף ואנרגיה למילים "להתעמק בעצמך", אך זה לא עניין אותי באותו רגע. תעלומת האותות הסודיים פיתתה אותי. זה היה מסתורי ומבטיח. היה נדמה לי שאחרי שארכוש את כוחות הטבע הסודיים כבר לא אהיה פגום כל-כך.
מסתורין החניכה השנייה הדהים אותי בעומק ובמסתורין שלו. זו הייתה תערובת של מדיטציות, טקסים, מעוף בשינה וביקיצה, שריפת סמלים סודיים ומתן שבועה להשתמש בכוחות הסודיים למטרות שלום בלבד. מזמן לא הרגשתי התרוממות נפשית כזאת. עוד לא הבנתי את האפשרויות שנפתחו בפניי, אך הרגשתי שזה מסחרר. ברגע מסוים דימיתי לעצמי שאני אומן וכמה פעמים ברצף דיברתי אל המורה כאל שווה לי במעמד. המורה עשה את עצמו כלא מבחין בכך והראה לי שיטות צי-גון, טאי-צ'י וריפוי. הוא הראה לי איך לרפא בני אדם ובעלי חיים, ריפאנו אגם, את כדור הארץ, שלחנו אנרגיה לטובת פתרון סכסוכים בקווקז בדרכי שלום ולטובת חזרתם למציאות של חברי "האחווה הלבנה" שאיבדו את דרכם. זה היה מעוף של הנשמה בלתי נשכח, זיכרון לכל החיים.
פרק 5
החזרה למציאות
אך, כפי שנאמר, לכל התחלה יש גם סוף. קרסתי ממעמד העוצמה שלי ברגע כשמורי הודיע לי שהמשך הלימוד שלי קשור ביישום הידע שצברתי ושזו תהיה תקופה חדשה בחיי – תקופת הלימוד העצמאי והעבודה. עליי ללכת. יותר לא שמעתי דבר מהמורה. התחבטתי במחשבותיי בין קיצוניות אחת לשניה, אך לא יכולתי להבין את משמעות החלטתו. לא הרגשתי כעס ועלבון מצדו, להפך, נדהמתי מהדאגה שבה הוא מיהר לעברי כשבמקרה פגעתי בעצמי בשוט במהלך אימון. שום בקשות ותחינות לא עזרו, החלטת האומן הייתה סופית ולא ניתנת לשינוי – עליך ללכת, אין לי על מה לדבר איתך יותר. אם אתה רוצה ללמוד את אמנות הלחימה, למד תחילה את אמנות הריפוי. רק כך ניתן ללמוד להרוג באופן מושלם.
רק עכשיו אני מבין, שעד כמה שכאב למורי להיפרד ממני, זו הייתה הדרך היחידה ללמד אותי עצמאות בלימודים ובחיים. פעמים רבות שמעתי מהמורה שניתן ללמוד מכל דבר, מאירועים, מהאנשים הסובבים אותי, מהסימנים שהטבע נותן לי. לא הבנתי רק מדוע, כשדובר בקונג-פו, מורי תמיד הורה לי ללמוד להיות עצמי, ללמוד לאהוב, ללמוד ללמוד.
ללמוד ללמוד – זו המתנה היקרה מפז שהניק לי מורי. ללמוד ללמוד פירושו לדעת להגיע למסקנות נכונות, לעבור את המצבים שהגורל מגיש לך. זו היכולת להפוך רע לטוב, חולשה לכוח נפשי, דיכאון לזינוק לעבר מעגל חיים חדש, תבוסה לניצחון.
היכן שהוא, רחוק, חמשת אלפים וחמש מאות קילומטרים מכאן, ממשיכה לזרוח עבורי השמש – אומן החיים, האלכימאי, ההופך את טינופת הנפש לזהב האהבה.
Copyright © 2000, אלכסנדר וולפוב
